בריאת העולם

חז"ל מזכירים לאדם שאסור לו לחוש עצמו חשוב מדי ושיזכור שאפשר להסתכל על הדברים אחרת – אולי העובדה שהיתוש נברא לפניו בבראשית א מצביעה על חשיבות היתוש? זו אמירה מדרשית שמערערת על ההיררכיה בין אדם וחיה, או לפחות מבקשת להאיר זרקור עליה.

בְּשִׁירַת הַאֲזִינוּ הַמַשְׁמָעוּת הַיְסוֹדִית שֶׁל "תוֹהוּ" הִיא – שְׁמָמָה: "יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן" (דברים לב, י). גַם בְּעַרְבִית הַמִילָה تِيه (תִיַה) – מִדְבָּר. גַם בְּסִפְרוּת חֲזַ"ל הַמִילָה "תוֹהוּ" מְצַיֶינֶת רִיק וְהֶבֶל, כְּגוֹן בָּצֵירוּף "מַעֲשֵׂה תוֹהוּ" – מַעֲשֵׂה שָׁוְוא וְהֶבֶל. לַמִילָה בּוֹהוּ יֵשׁ כַּנִרְאֶה מַשְׁמָעוּת זֵהָה אוֹ דוֹמָה (הַשׁוֹרֶשׁ הָעֲרָבִי בה"ו מְצַיֵין רֵיקָנוּת). מתוך: "פרשת בראשית – תוהו ובוהו", האקדמיה ללשון העברית, 13 באוקטובר 2015 © כל הזכויות שמורות לאקדמיה ללשון העברית.

רמב"ם פירש את הביטוי "צלם אלוהים" כיכולתו השכלית של האדם, המייחדת אותו מכל שאר היצורים: "ומפני השכל האלוהי המודבק בו (=באדם)" נאמר עליו שנברא בצלם אלוהים ובדמותו.
ר' עובדיה ספורנו רואה בשכל האנושי את צלם האלוהים שבאדם, אך מוסיף לכך את הבחירה החופשית: "ובקצת ידמה האדם לאל יתברך, הפועל בבחירה."
הרב סולוביצ'יק מגדיר את צלם האלוהים שבאדם כ"כישרונו הכריזמטי של האדם היוצר. דמיונו של האדם לאלוהים מתבטא בשאיפתו וביכולתו של האדם להיות יוצר" (יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק, איש האמונה, הוצאת מוסד הרב קוק, התשנ"ב־1992, עמ' 14).

בימינו מתכוונים לשאר הרוח שבאדם, לְמוֹתָר האדם על שאר היצורים, המאפשר לו לשמור על כבודו ועל ערכיו המוסריים גם במצבים קשים, משפילים ולעתים בלתי אנושיים.

במקום אחר בקוראן מוזכרים במפורש נהרות גן עדן: "המאמינים ועושי הטוב הם המובחרים שבברואים. יבואו על גמולם אצל ריבונם בגני עדן אשר נהרות זורמים למרגלותיהם." (סורה 98, פסוקים 8-7). בתרבות המוסלמית הגן הוא סמל לגן עדן השמיימי, ולכן נמצא בגן המוסלמי בדרך כלל ברֵכה או תעלות מים במקום מרכזי – כמו בארמון שלפניכם.

רש"י, פרשן יהודי־צרפתי, ימי הביניים: "פישון – הוא נילוס מצרים, ועל שם שמימיו מתברכין ועולין ומשקין את הארץ נקרא פישון. דבר אחר שהוא מגדל פשתן, שנאמר אצל מצרים 'ובושו עובדי פשתים'. גיחון – שהיה הולך והומה, והמייתו גדולה מאוד. חדקל – שמימיו חדין וקלין. פרת – שמימיו פרין ורבין, ומברין האדם".

יאירה אמית, חוקרת מקרא: "[…] לכן מטעים בעל הפתיחה לסיפור גן-עדן הן את מקומו האבוד של הגן, כפי שניתן ללמוד מהגיאוגרפיה הדמיונית של הנהרות, והן את העובדה שלא ניתן לחזור לגן-עדן […] ההדגשה והפירוט כי הגן נמצא ליד נהר הנפרד לארבעה נהרות בעלי שמות מוכרים (ב, י–יד) נועדו להטעים כי המדובר במצב השונה מהידוע בעולמנו […]."

מתוך: הגות במקרא: מבחר מתוך עיוני החוג לתנ"ך לזכר ישי רון, הקרן לזכר סגן ישי רון; החברה לחקר המקרא בישראל; עם עובד, 1979, כרך ג

התאוריה המקובלת היום בעולם המדע, המסבירה את היווצרות העולם, היא תאוריית "המפץ הגדול". מהי תאוריה זו?

א"ד גורדון כתב על הקשר בין האדם לטבע:
"ברור לכל, כי בהוציאך את הדג מן המים, אפילו אם תצק עליו מים די צורך נשימתו לא תועיל לו הרבה. כי לא רק את הנשימה הוא חסר. חסר הוא את הספירה של המים. חסר הוא את הלחיצה, שהם לוחצים על כל נקודה מנקודות גופו – אותה הלחיצה המקפת והמאחדת, המכריחה אותו להיות בריה בפני עצמה לחיות; חסר הוא את הקשר שבינו ובין המים, את היניקה הנעלמה, ההווית, העולמית שכל אחד מאטומיו יונק מהם ושכולו יונק מהם".

מכל האמור יוצא ברור, כי האדם באשר הוא אדם, צריך להיות תמיד בתוך הטבע; כי הטבע הוא לאדם המרגיש והמכיר ממש מה שהמים הם לדג. כי לא רק להשתקפות בבואתו של הטבע בתוך נפשו זקוק האדם. זקוק הוא לספירה של הטבע, ללחיצה המקפת והמאחדת, שהטבע, שההוויה אין־הסופית לוחצת על כל נקודה מנקודות גופו ונפשו ומכריחה אותו לחיות, להיות אדם ולהיות פרט בפני עצמו".
מתוך: א"ד גורדון מתוך חיבורו 'האדם והטבע' (1924): הפרק "ההכרה והבלתי מודע", פרויקט בן־יהודה